אתה כבר חודש בן 10.
החלפת קידומת, לגיל דו ספרתי.
ביום הולדת שלך ,ראיתי איך גם אני מסתובבת המומה מאיך שהזמן חולף ביעף.
הרי רק לפני רגע נולדת וכבר אתה חוגג עשור.
אני זוכרת הכל, הזכרונות לא מתכהים עם הזמן: הלידה שלך שלא התקדמה, כמו סיפרה לנו את שעתיד להיות. כמה קשה נצטרך לעבוד איתך עד שתפציע ותצא לעולם.
החששות ממש מהרגע הראשון, בן 8 ימים הכנסנו אותך בבריתו של אברהם אבינו, שם לא בכית. המבט התמהה של כולם מהתינוק שלא בוכה בברית.
בגיל 3 חו’ הלכתי לרופא המשפחה לשטוח בפניו את חששותיי שאחד לאחד התממשו.
אומנם פיזית גדלת, גבהת, גם במשקל עלית. מידת הנעליים שלך גדלה, אתה כבר ילד גדול. נראה ככל הילדים, ממוצע בגובה, חיוך שובב, עיניים סקרניות, ילד מתוק ויפה.
אבל כל כך שונה.
אפילו שאתה בן 10, אתה כמעט שלא מדבר.
עם הגיל התסכול עלה, אתה מבין יותר את השונות שלך, והפערים, הם הולכים וגדלים.
אולי בגלל זה , כל התקדמות שלך, כל מילה וצעד זה יום חג.
לא מזמן השתמשת לראשונה במילה חדשה,
הלכת לספרייה, מקום שאתה מאד אוהב, וכשנגמר הזמן ביקשת ‘רגע’.
מילה קטנה שגררה התרגשות עצומה.
במילה אחת אמרת הכל, ביקשת לעצור, להשתהות עוד רגע.
והמילה הזאת גילמה בתוכה את כל מה שרציתי גם אני לומר ולא הצלחתי:
רגע!!! לאן כולם כל כך ממהרים?? תאטו קצת, שחר שלי צריך יותר זמן.
הזמן עובר לו מהר והזמן הוא לא חוזר, והפער, הולך וגדל.
אני מבקשת עוד רגע בשבילך, כי אתה לא עומד בקצב, וכמה אפשר עוד לרוץ את הריצה המתישה הזאת?
לפעמים אני רוצה לרדת איתך מהרכבת הדוהרת, ליהנות מהנוף וממה שהשגת עד עכשיו. גיליתי שדווקא שם כשאנחנו עוצרים הכל, בלי תרגילים , לימודים, חוגים וטיפולים.
פתאום רואים את כל הצעדים והניסים הקטנים והגדולים.
אתה כבר בן 10, מאיר את ימיי.
וכמה שהשתנתי בזכותך.
מזל טוב ילד.